יושב וחושב לי מה לכתוב בשבילך שלא הספקתי עדיין. אחרי כל כך הרבה זמן, מה עוד לא אמרתי לך ורציתי. מנסה להיזכר בך, אוסף לי זיכרון ועוד זיכרון, חוויה ועוד חוויה מקטלג לפי תקופות ושנים והופך הכול בראשי לאלבום של חוויות, רגשות, זיכרונות, אלבום של סיפור חיים.

נזכר בתקופת הנעורים השובבה, שבה היינו משחקים, רבים, משלימים, משווים, מתחרים בכל דבר, לחוד, אבל בסופו של דבר גם ביחד כמו אחים טובים. 

מה שהכי אהבנו אז זה היה לשחק בכדורגל עם כל החברים בשכונה. כבר אז אפשר היה לראות את ההבדל בינינו. אני הייתי טוב בלעמוד בשער ואתה בלהבקיע שערים.

מאז התחילה האהבה של שנינו למכבי תל אביב. לא יודע מאיפה זה הגיע אלינו, זו היתה אהבה ממבט ראשון, משהו שאי אפשר להסביר.

היינו צופים ביחד במשחקים, מהללים אותם בשכונה, אוספים מדבקות ומתלהבים מבגדים שהיו לנו. אפילו נרשמנו לבית ספר לכדורגל וקיווינו להגיע לשחק יום אחד במכבי.

אני מגיע לביקור בבית העלמין אצלך, אולי אצליח לקבל ממך איזו השראה, מביט אל הקבר ורואה שני דגלים האחד של גולני והשני של מכבי ת"א. הדגלים שהיו מסמלים אותך בשנים האחרונות. האהבה שלנו לכדורגל ולמכבי,לא פחתה ואפילו התעצמה גם כשהתבגרנו, כל אחד מאתנו היה משחק עם בית הספר והשכבה שלו ולא משנה כמה שאהבתי והתאמצתי, אתה תמיד היית טוב יותר. היית פשוט מוכשר.

ניסינו אפילו להקים קבוצה משלנו עם החברים ולשחק מול קבוצות אחרות, זאת הייתה אחת התקופות שאני זוכר שהכי נהננו בה. 

אני מביט שוב מסביב ורואה קבר שלא נראה לי מוכר ועוד קבר חדש, והנה פתחו כבר שורה חדשה, משפחה ועוד משפחה שחייהם נגדעו ברגע אחד והוכרחו להתחיל בחיים חדשים.

חיים שזורקים אותך לאדמה ואתה לא יודע  איך בכלל קמים, איך ממשיכים, איך מתמודדים עם הכאב, האובדן והשכול. החיים שלא יחזרו להיות אף פעם כמו שהיו וצריך ללמוד איך לחיות שוב את הכול.

מבקש ממך לתת לנו בבקשה עוד כוח להמשיך לספור את השנים שעם הזמן לא הופכים להיות יותר קלים. נזכר שוב על איך שתמיד היית חוזר מהצבא עם המדים, הנשק ותיקים גדולים. עייף, אבל תמיד עם חיוך מרוצה מרוח לך על הפנים וישר היינו באים ומתחבקים.

היינו משחקים ביחד בפיפא בפלייסטיישן וצופים במשחקים, זה הדבר היחידי שעוד נשאר בי מחיידק הכדורגל, אבל אתה המשכת עם הכול ובגדול. הלכת בלי הפסקה למשחקים של מכבי, קנית עוד דברים, למרות שבקושי הייתה לך משכרות, השתתפת בקבוצה וטורנירים לחובבים. אני זוכר אפילו שנפקדת מהצבא כדי ללכת לצפות במשחק חשוב של מכבי. כזה היית, נותן מעצמך את הכול ואוהב ללא תנאים, לא משנה אם מנצחים או מפסידים. זה מה שאהבתי בך כל כך, כי היית ככה עם כולם ועם הכול".

אני מכבד אותך על זה שהאמנת בטוב וביושר, על התמימות והצדק, על הרצון לתת, להילחם ולהקריב מעצמך בשביל המדינה והאמונה שלך.

חושב שוב לעצמי, נזכר באותה התקופה ומביט מבעד למראה. אני כבר לא נראה אותו דבר, אני כבר עוד מעט בן 30, אבל איך זה שאתה עדיין לא עברת בכלל את גיל 20? אתה לא השתנית בכלל, נשארת צעיר לנצח נצחים.

בטקס לזכרו של אילן סביאטקובסקי ז"ל ()

אתה בטח מביט מלמעלה מלא באושר וגאווה שיש עכשיו קבוצת נערים של מכבי על שמך, שממשיכה את זיכרונך ואת האפשרויות שהחיים לקחו ממך. שוב חולם לי על חיבוק אחרון איתך, על פרידה, אולי רק להחליף מספר מילים ולא כמו שנעלמת לנו בפתאומיות לפני שבע שנים.

מאז אנו נושמים בשבילך וסוחבים אותך עלינו. במשך כל השנה אנחנו משקים אותך בדמעות שלנו כדי להפריח את זיכרונך, להמשיך להזכיר אותך וכך גם נמשיך לעשות כל עוד ישנה בנו עוד נשמה.

אתה זה שתמיד היית בא אליי לשאול אותי דברים והייתי עונה ומסביר לך כמו שעושים אחים גדולים. מאז שהלכת, גרמת לי לזכות בהרבה חברים חדשים, להתבגר ולעבור שינויים חיוביים, למדתי מאז המון על החיים ואתה ממשיך ללוות, ללמד אותי ולהזכיר לי מה הם באמת הדברים החשובים.

אילן סביאטקובסקי ז"ל 1989-2010

אילן סביאטקובסקי נולד באוזבקיסטאן, עלה לארץ עם משפחתו ב-1994 שהשתקעה בראשון לציון. כבר בגיל הבגרות הפך לאוהד שרוף של הקבוצה יחד עם אחיו אריק סביאטקובסקי. אילן היה אוהד שהתמיד להגיע לכל משחקי הקבוצה. במרץ 2010 נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה.

בעונה האחרונה נקראה קבוצת נערים ג' של המועדון על שמו של אילן. בטקס מרגש שנערך באצטדיון רמלה בנוכחות אביו ואחיו הוכרז שם הקבוצה על שמו.

יהי זכרו ברוך.

*פורסם לראשונה באפריל 2017