המשחק שיערך ביום ראשון זכה כמובן מאליו לתואר 'משחק העונה'. במקרה הנ"ל נראה כי כל חובבי הכדורגל בישראל יסכימו כי אכן מדובר במשחק עונה אמיתי. חלקם, בהתבסס על 3 השנים האחרונות, אף יגידו כי הולך ומתפתח כאן סופר קלאסיקו (טוב, אז לפחות קלאסיקו..) חדש בכדורגל הישראלי. אך לאחרים כמוני שגדלו בבאר שבע אך חונכו להיות מכביסטים מגיל קטן, כשהשתיים נפגשות, זה מרגיש כאילו זה דרבי, דרבי קטן ופרטי.

אין מיוחד בלהיות אוהד מכבי ובו זמנית לגדול בעיר אחרת, יש כאלה אלפים ואפילו עשרות אלפים. אך שמדובר בכדורגל ובקבוצה המקומית של באר שבע היא לא עוד 'עיר אחרת'. בלא מעט מקומות עבודה ביום ראשון הקרוב ירשמו חיסורים או שחרורים מוקדמים אשר יהיו גבוהים מהנורמלי. את ספסלי הלימודים יפקדו פחות תלמידים ועל שיעורי התפוסה במקומות הבילוי אין מה להרחיב, רק נגיד שהקופות לא צפויות לשבור את שיא ההכנסות ביום הזה.

בהיבט הספורטיבי, בשנות התשעים והאלפיים חייו של אוהד מכבי בעיר באר שבע לא היו קשים במיוחד ואפילו להיפך. הפועל באר שבע בתקופה הזאת בילתה לרב בחלק התחתון של הטבלה ומספר שנים לא מבוטל גם בליגת המשנה, לכן שיחות (יש שיגידו ויכוחים קולניים) בענייני הכדורגל שהתקיימו על בסיס קבוע עם החברים מהבית ספר או מהעבודה עזרו מאד לאגו המכביסטי. כל מכביסט הרי תמיד שואף להיות ולהרגיש שהוא בצמרת, וההעובדה שהקבוצה זכתה בצלחת האליפות פעם אחת בלבד בין השנים 1996-2013 לא מנעה מאיתנו להרגיש לחשוב ולהצהיר שאנו המועמדים המובילים לזכיה בתואר הנחשק.

בתקופה ההיא, המכביסט היה צריך להתמודד עם מציאות בה קבוצות כמו מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ורחמנא ליצלן הפועל ת"א הסתכלו עלינו מלמעלה.ובכל זאת, בשנים אלו היו לאוהדי מכבי הבאר שבעים גם את הרגעים הפחות נעימים, הבולט מבינהם  הוא ללא ספק המספרת של  ג'ובאני רוסו בגמר הגביע בשנת 1997. פתאום הליכה לבית הספר ביום שלמחרת  הפכה משימה קצת יותר מורכבת .

התעצמותה של הפועל באר שבע בשנים האחרונות (בכל ההיבטים) הפכה את הדרבי הפנימי והקטן שלי לדרבי גדול של ממש, וכמו בכמעט כל הדרבים הגדולים לאחר המהפכה של ג'ורדי ואנשיו, נקווה שגם ביום ראשון ידם של הצהובים תהיה על העליונה, וגם בדרבי הזה, הדרבי שלי,  הצהובים יחגגו.