בבניין שלנו בקדושי קהיר 13 בחולון, גרו לא מעט דמויות מיתולוגיות, אבל אתרכז היום במשה פפו ישראלי, שמת לאחרונה, אחרי מחלה ארוכה, מייסרת ומאמללת. פפו הטוב והחייכן תמיד, היה השכן שלנו מהקומה החמישית. הוא היה מכונאי ושותף במוסך רכב באזור רחוב המסגר, ועד היום אנחנו מביאים את המכוניות שלנו למוסך מרום חן, של חברו אבי כהנא, בעיניי מכונאי הרכב ההגון והטוב בארץ.
אבל פפו היה בעיקר המנהל של מכבי ת״א כדורגל, וכמעט בכל יום חמישי, היתה הקבוצה מגיעה לחולון, ומתכנסת בקומה החמישית אצל משפחת ישראלי, כדי לערוך מפגש גיבוש לקראת המשחק של שבת. אלו היו שנות ה-80 המורכבות והקשות בהן הקבוצה חטפה הרבה מכות, ולא זכתה אפילו באליפות אחת. אבל פפו האהוב היה האבא של השחקנים, וזה לא היה פשוט, כי הוא נכנס לנעליו של חיים ליבוביץ׳, לייבו המיתולוגי, שמת בשבת בו הבטיחה מכבי ת״א את האליפות האחרונה לפני הבצורת הגדולה שנמשכה לאורך 13 שנים עקרות.
באותה שבת ירד בנו של פפו, אבי, לבית שלנו בקומה שלישית, דפק בדלת ושאל אם אני רוצה להצטרף אליהם לנסיעה למשחק נגד מכבי נתניה בקופסה. הייתי בן 13, ולנסוע עם פפו ואבי במסחרית שלהם לקופסה, היתה הרפתקה.
שני מחזורים לפני סוף העונה מכבי ת״א נזקקה לתיקו כדי להבטיח אליפות. הגענו מוקדם, וזה היה מהמפגש הראשון שלי עם הקופסה. חגורת אדם מהפנטת ב-2 בצהריים של שבת, 10 אלפים איש, חיכתה לפתיחה. נתניה היתה האלופה היוצאת, ובעונה שאחרי היא תזכה שוב באליפות. המשחק הסתיים בתיקו אפס, ובאוטובוס השמח שעשה דרכו לת״א, לייבו המנהל איבד את ההכרה, והאוטובוס של הקבוצה סטה לכיוון בית החולים לניאדו, שם לא הצליחו הרופאים להחיות את המנהל. זו היתה האליפות העצובה של מכבי ת״א, והיא תשוב ותזכה באליפות רק אחרי 13 שנה, ב-1992.
בערב התברר לנו מחדשות הספורט ברדיו, שלייבו מת. פפו ישראלי הוזעק ומילא את התפקיד במשך 8 שנים מסורות.
