שנתיים בלעדיך
ילד שלי – כמה שאתה חסר.
יצאת למלחמה חדור מטרה,
נשבעת בלחש – זו לא פרידה ארוכה
עם תיק על הגב ושמש בעיניים,
השארת על השולחן בגדים מקופלים,
וריח צעיר של חלומות גדולים
אמרת: “מאמא, אל תפחדי,
אני אשמור על עצמי, את תראי״
עברו ימים, והלב למד להמתין,
להאמין בטוב, לא לפחד מהצלילים.
והלילות נספרו בלחישה,
כל הודעה הייתה נשימה חדשה
ואז באו אנשים במדים אל הדלת,
והעולם התכווץ ובין רגע הכול נהיה אחרת,
והשמיים נסגרו בלי אזהרה.
הבית עצר, כאילו נשימתו נלקחה,
והקירות לחשו את שמך – בלי קול בדממה
ועכשיו הדממה עוטפת אותך,
ארון סגור, שמיים פתוחים,
נטמנת בתוך אדמה שאינה יודעת
איזו אש בערה בך
והלב שלי קבור חצי מטר מעליך
בשקט שמרסק אותי מבפנים
אז תסתכלו על הילד שלי, עם הפנים היפות, העיניים הטובות שחודרות לנשמה. לילד הבכור שלי – אהבה ראשונה שלי. הילד שלימד אותי מהי אהבה של אמא לראשונה, הילד שלימד אותי מי אני
הוא פתח בפניי עולם של רגשות חדשים.
ולילד שלי היו חלומות-חלומות שנבנו בתוכו באהבה ובתשוקה
בשאיפה לחיים שלמים ומאושרים, ללמוד לטרוף את העולם ולהקים משפחה.
ובן רגע אחד הכל נקטע – ילד שלי סליחה
סליחה שהאמנתי שיהיה מחר רגיל,
סליחה שהעולם דרש ממך להיות גיבור,
כשעוד היית רק ילד – בתחילת הדרך,
עם תכנונים שנעצרו, ועולם שנעלם
לפני שהספקת לחיות אותו.
סליחה שלא יכולתי להחליף אותך,
להיכנס במקומך אל הסערה.
סליחה שלא עצרתי את הזמן,
שלא עצרתי את הרגע שבו עזבת.
על כל המילים שלא הספקתי לומר,
על כל החיבוקים שיישארו בתוכי לעד.
ומהיום שהלכת – אני מגיעה מידי יום
יושבת ליד המצבה שלך, ילד שלי, לידהאבן הדוממת – אבל בתוכה מהדהד כל עולמי. מעבירה אצבע על שמך החרוט,
כמו מבקשת להרגיש דרכו את הדופק שלך, כי פה אני מרגישה הכי קרובה אליך שנתיים שהגעגועים אליך לא מרפים והכאב צורח מבפנים, איפה אתה, למה אותך ילד שלי?
שנתיים שאני מספרת לך על הימים שעוברים, על בקרים שקמים גם כשלא יכולים, שכל יום אני נשברת מחדש .
אני מספרת לך גם על אבא שעומד איתן.
יש בו עוצמה שלא מבקשת רחמים.
הוא נושא את שמך למרחקים – בבתי ספר, בין חיילים, בלבבות של צעירים, שותל בהם את האור שלך הוא מדבר עליך בפשטות
הוא לא נותן לשם שלך להפוך לעצב בלבד, אלא לאור שמכוון אחרים
ואלמוגי שלך – נושא אותך כמו אח תאום, יש ביניכם חוט בלתי נראה שלא נחתך.
הוא בחר ללכת בשביל שמרגיש קרוב אליך, לגעת באותם מקומות, לנשום את אותו אוויר של שליחות. יש בו משהו מהשקט שלך, מהעומק שלא זקוק להרבה מילים. החיבור ביניכם לא נגדע – הוא רק שינה צורה.
ואגם – כמה אתה חי בו. הוא גדל לתוך החלל שהשארת ,כדי להמשיך אותו.
בניצוץ שבעיניים לפני שריקת הפתיחה
במשחקי הכדורגל, בנחישות שלא לוותר,
בשאיפה לגעת במצוינות גם כשהדרך תלולה, בראיית האחר גם שהוא נושא כאב אתה המודל שלו, גם עכשיו.
לא כתמונה על הקיר – אלא ככוח פנימי.
קורין שלך – כל שיר שיוצא לה אני משמיעה לך. תמיד האמנת בה, גרמת לה להאמין בעצמה. היום, בכל שיר שלה – אני שומעת גם אותך.
היא תמשיך להיות חלק מאיתנו
אני יודעת שזה מה שהיית רוצה.
אני מספרת לך על אוסקר, על המעבר הגדול לאייאקס, על ההתרגשות על הגאווה -ועל ההחמצה שלך להיות איתו מעבר לים ולהגשים חלומות שתכננתם.
אני מספרת לך על המשפחה והחברים הטובים שאיתנו בשנתיים הללו שמנציחים אותך, שמגיעים אלינו הביתה ואליך לפה.
אפיק ז"ל (מימין) עם חברו הטוב אוסקר גלוך ()
ובשנתיים האלו פגשתי אותך גם דרך אנשים, מחברים ממפגשים אקראיים – כל אחד נתן לי חתיכה ממך
מילה, מבט, סיפור קטן
לא הייתי מופתעת – אפיקי שלי
כי ידעתי את הלב שלך מקרוב,
אבל לא ראיתי עד כמה הוא נגע באחרים
כמה דלתות הוא פתח, כמה ידיים החזיק, כשאני לא הסתכלתי
ואני מחברת את הכול,
כמו פסיפס עדין של זיכרון,
ורק אז מבינה כמה גדול היית
שראית את מי שאחרים פספסו.
את הילד מהכיתה שנשאר רגע בצד,
את החברה לכיתה שחגגת לה יום הולדת כי הרגשת שהיא לבד
את השחקן החדש בקבוצה שלא מצא את מקומו, את החברה שהיית איש סודהאת החייל שהתקשה להסתגל ומצא בך משענת, ואת זה שנעצר מול החומה במסלול ואתה נשארת לידו, עד שהאמין בעצמו ועבר
כל זה ממלא אותי גאווה שאין לה סוף, כמה מקום עשית לאחרים בתוך הלב שלך. ורק עכשיו, דרך הקולות שלהם, אני מגלה את המרחב שהיית – לא רק שלי – אלא של כל כך הרבה לבבות.
אתה היית הכוח שגרם לאחרים להרגיש שהם חשובים, היית זה שחיבר בין כולם
פשוט כי בחרת להיות אתה
מעגל החברים שלך אפיקי שלי – היה נרחב ומגוון ילד שלי – השארת חותם לא כי ניסית להרשים, לא כי ביקשת תשומת לב – אלא כי אהבת באמת.
ואת כל הטוב עשית בשקט, כדרכך.
ואולי ככה זה עם אנשים גדולים באמת
הם לא מכריזים על האור שלהם,
הם פשוט מאירים ואחרים מספרים.
אפיקי שלי שנתיים עברו ואני לא יודעת מה יעשה בי הזמן
כי מהכאב אי אפשר באמת לברוח
והגעגוע הולך איתי לכל מקום
לפעמים לא קדימה, אלא רק לא ליפול.
שם אני מנסה להחזיק את עצמי
לא שמחה ולא מאושרת – רק קיימת
אז-שמור עלינו משחיקה של ימים שחולפים שאנחנו כמעט לא שם, מהצורך להסביר, מהעייפות להחזיק פנים.
שמור עלינו מהכובד שמכתיב את הדרך,
מהדברים שאנחנו כבר לא מזהים בעצמנו
ומהתחושה שהעולם רץ ואנחנו רק צופים
שמור עלינו שבתוך החושך הגדול
לא נאבד את הדרך אליך – ושנהיה ראויים לך.
אז אני אוספת זיכרונות ממך כמו אוצר,
שומרת כל מילה, כל חיבוק כל נשיקה שלך – יש בהם גם כאב חד כמו סכין, וגם חום שלא ייגמר לעולם.
כי אהבה של אמא אף פעם לא נגמרת
ואתה ילד שלי – לא עבר – ולא זיכרון.
אתה עכשיו נוכחות אחרת, שקטה, שלא עוזבת ואני לא בוחרת .
אני פשוט נותנת ללב להוביל.
לא תמיד יודעת לאן – אבל תמיד איתך
והקשר ביננו נשאר גם אם שינה צורה.
ילד שלי – אולי אלוהים לקח אותך ממני
אבל לא אותי ממך.
אוהבת אותך אפיקי שלי ומתגעגעת
מאמא שלך❤️אוהבת מלא
לנצח שלי – תמיד איתי ילד שלי ❤️❤️❤️
