ירושלים, הנה אני בא / אלירן בן עזרי

יום חמישי, בין ערביים, לוקח את האחיין לראות את מכבי, משחק שני שחווה בחייו, אבל לא עוד משחק. גמר הגביע בעיר הבירה מול היריבה העירונית הקטנה מהשכונה, הכתומים עם התקווה.

המטרה – להשאיר את ההגמוניה בקרית שלום, ריחות וצלילי הירקנים בשוק כבר בוקעים חזק בגרונותיהם. תבלינים, ירקות שהבשילו וריח חריף של סוף עונה.

כשאומרים לי משחק מול בני יהודה זה מחזיר אותי לעונת הרמונטאדה של מכבי, עונת עוף החול שבה מיץ', ג'ורדי, גארסיה, זהבי ופריצה החזירו אותנו לקדמת הבמה. התקפה אחרונה, אוטוטו העיתונים מזינים: 'נפרדו ב-2:2'.  אבל אז הגיח טיל בליסטי שלא יבייש את ביצועיו של טיל החץ. מושיקו לוגסי הרים את בלומפילד לדציבלים שטרם נשמעו. עברו השנים, מכבי זללה תארים, נדדה מהבית וכעת המטרה היא לדחוס עוד תואר וגביע מוכסף לארון.

בלי נאחס יצקצקו המלעיזים 'לא צועקים יש לפני הגול' – הכל נכון, אבל מכביזם זה להיות הכי טוב, הכי גדול, הכי חזק. לשאוף לנצח בכל מגרש ובכל עונה, הנה זה מגיע תנו לייני להניף את הגביע.

מתמרקים, לובשים צהוב, תולים את הצעיף בחלון כדי שכל כביש 1 ידע שמכבי באים, באים להרעיד את טדי.
כמאמר השיר:
"אחרי טדי ירושלים דעכה מהר
מיום ליום תל אביב נצצה יותר
ננשום קצת אויר הרים צלול כיין
יאללה מכבי
העיקר להיות מאושר
ירושלים הנה אני בא
באתי להזיע – הנה אני בא
כי מכבי את היחידה אני נשבע."

אחרי שהנשיא נפרד מטראמפ זהוב השיער שפינה את העיר לצהובים שיבקעו את חומותיה, ילווה במכונית השרד לעבר יציע הכבוד, זו העת של הקהל לתת את הגרון, עד השניה האחרונה, מכבי יאללה מלחמה.

רק תביאו גביע!

אחד שיודע: יואב זיו בטור אורח לקראת הגמר

ועכשיו למשהו שונה לגמרי
יום של גמר גביע הוא משהו אחר, וזו לא קלישאה. בשונה מאליפות, שהיא מרתון של עונה שלמה, גמר גביע מתנקז למשחק אחד – או שיצאת עם גביע או שנשארת בלי כלום. בשנתיים האחרונות טעמנו גם מזה וגם מזה. בשנה אחת לקחנו הכל ובשנה אחרת יצאנו בלי כלום. בטח במכבי, שבה מקום שני וגמר גביע אף פעם לא מספיקים, תמיד רוצים את המקום הראשון.

כבר בלילה לפני אתה חולם גביע. בבוקר אתה מתעורר עם המחשבה הראשונה על הגביע, אוכל גביע לאורך כל היום רואה לנגד עיניך רק את התואר. יודע שאחרי 90, 120 דקות או פנדלים כל מה שאתה רוצה הוא לחזור עם הגביע. גם ההיערכות היא שונה מעט ממשחק רגיל. יש משחקים מעטים במהלך קריירה שהם הכל או כלום. זה משחק שאתה לא מוכן לוותר עליו לא משנה אם כואב, או קשה או צריך לקבל זריקה או להתעלם מכאב. המחשבה העיקרית היא שאין הזדמנות לתקן, אין עוד משחק בשבוע הבא. עשית דרך של כמה משחקים ובסופו של דבר הכל נקבע בלילה אחד. 

אל חשש
אם נסתכל על השנה הנוכחית אז נכון שהגביע חשוב למכבי בכל שנה, אבל יכול להיות שהשנה קצת יותר. אף אחד לא רוצה לסיים עוד עונה בלי תואר. קמה כאן שושלת, מועדון חזק שמגיע ל-3 גמרים ברציפות, לוקח אליפויות ומתמודד עד הסוף, אבל בסופו של דבר מה שזיכרו הוא אם לקחת תואר או לא.

הפעם ההרגשה היא שמכבי מגיעה למשחק מול בני יהודה כפייבוריטית אבל יכול להיות שיש חשש לסיים עונה בלי כלום. הסיטואציה אמנם שונה מאוד, אבל בהקשר הזה אני זוכר את הגמר מול הפועל ב"ש ב-2015. למרות שלקחנו אליפות לאותו גמר הגענו עם חששות. היו לא מעט מורחקים, פצועים ובסופו של דבר הרכב חסר מאוד, בעיקר בהגנה ובקישור. על הספסל היו 6 מחליפים שכולם שחקני קישור או התקפה. ההגנה היתה מאולתרת עם גל אלברמן ועמרי בן הרוש כבלמים, יובל שפונגין שכמעט לא שיחק לאורך העונה אבל חזר למאני טיים והוכיח את עצמו בגדול. שרן ייני, קרלוס גארסיה, איתן טיבי ודור פרץ, 4 שחקנים שרוב העונה שיחקו בלמים, נעדרו. 

באותו משחק הצוות המקצועי נתן לנו ביטחון, הרבה מעל הרגיל. בסופה של ההכנה שחקנים עלו למגרש עם הרגשה שהם נולדו לשחק בתפקיד שנקבע להם. בנוסף, הדקות הראשונות ובעיקר הפעולות הראשונות היו אלה שהכניסו אותנו למשחק. התחלנו את המשחק עם כמה פעולות טובות שנתנו לנו ביטחון, הוצאנו אותם משיווי משקל והשאר היסטוריה. תפקיד חשוב היתה גם לאווירה שהיתה מדהימה. הקהל דחף אותנו עם אנרגית מטורפות בצורה יוצאת דופן. איצטדיון סמי עופר היה מלא ב-30,000 "אוהדים", לא 30,000 אלף איש שמתוכם 20,000 רק באים לראות משחק, אלא אוהדים במלוא מובן המילה. חצי שעה – שעה לפני המשחק לא יכולת לשמוע כלום חוץ מהקהל. עכשיו נשאר רק לצאת ולהנות.

לבוא לעבוד
לפני גמר גביע לכל אחד שחקן יש את המשחקים שיושבים לו בראש באופן אישי. אי אפשר להיות שאנן ותמיד צריך להסתכל על גמרים מפתיעים, למשל כשקבוצה כמו הפועל ר"ג הדהימה ולקחה גביע. אף אחד לא רוצה שזה יהיה על חשבונו. הדבר האחרון ששחקן רוצה הוא הפתעה. אתה פשוט מגיע הכי מוכן שיש, ולא משנה מי היריבה, פשוט עושה הכל כדי לצאת מהערב הזה כמנצח.

עושה כוחות: החמישיה של טל בן חיים

בלם: ג'ון טרי
"שיחקתי איתו בצ'לסי כמובן. הוא היה מנהיג גם על המגרש וגם מחוץ למגרש ואחד הדברים הבולטים אצלו זה שהיה ווינר גדול, בכל אימון הוא הגיע לתת 100 אחוז ודואג לכל השחקנים".

קשר 50:50: פרנק למפארד
"שחקן בעמדה שלו שנותן 20 גולים בעונה לאורך שנים זה משהו נדיר. לא ראיתי הרבה שחקנים שגם עושים הגנה כפי שעשה וגם מצליחים להבקיע כל כך הרבה שערים. מה שעוד הפך אותו לגדול היה היה מוסר העבודה שלו. הוא היה נשאר אחרי כל אימון כדי לעבוד על בעיטות חופשיות, ריצות. מגיל צעיר הוא תמיד הקפיד לעבוד על הכושר הגופני וגם זה משהו שאני זוכר ממנו".

קשר התקפי: ג'יי ג'יי אוקוצ'ה
"שיחקתי איתו בבולטון. שחקן עם שליטה אבסולוטית בכדור. הוא היה ממציא תרגילים שאף אחד עוד לא הכיר והביא אותם לתודעה בכדורגל העולמי. אני זוכר גם את שינויי הצד שלו, מוסר כדורים מדוייקים לרגל על 40 -50 מטר, באמת דברים שלא רואים לעיתים קרובות. קוסם".

צילום: BWFC ()

 

קשר התקפי: רוביניו 
"שיחקנו ביחד במנצ'סטר סיטי. היתה לו כנראה את השליטה הכי טובה בכדור שראיתי אצל שחקן. אני זוכר שלפני כל משחק שחקנים היו מתארגנים, עושים טיפולים, תרגילי חימום בחדר בהלבשה. רק הוא היה לוקח את הכדור בחצי שעה שיש לנו עד שיוצאים לחימום ומקפיץ. בחצי שעה הזו הכדור לא היה נופל לו מהרגל, מהראש, מהגב, מהעקב. הוא היה עושה תרגילים במשך חצי שעה כאילו הלכת להופעה. זה משהו שאני לא אשכח. הכדור לא נופל מהרגל וכולם מסתכלים בהלם מהיכולות האדירות שלו. מבחינתי זה פספוס שהוא לא נשאר ברמות הגבוהות במשך יותר זמן".

חלוץ: דידייה דרוגבה
"זכיתי לשחק איתו בתקופת השיא שלו בצ'לסי. הוא היה שחקן חזק בצורה בלתי רגילה, גם רגל ימין, רגל שמאל, משחק ראש, בעיטות חופשיות. שחקן כדורגל באמת קרוב לשלמות. היה לו גם אופי חזק –  ווינר".